יום ראשון, 14 במרץ 2010

סיפור בהמשכים: מחשבות של כלב - פרק ראשון

החלטתי להביא פה שוב סיפור לילדים שכתבתי לפני כמה שנים.
אפשר לומר כי זהו סיפורי הביוגרפי בתקופה 'הגלילית' שלי...
 
מחשבות של כלב

פרקים מיומנו של הכלב שלג
כתבה ואיירה: נעמה מאיר
 (פורסם כסיפור בהמשכים בעיתון 'מקור לילדים' לפני כארבע שנים)

פרק ראשון: יש לי משפחה חדשה



את האדונית שלי הכרתי ב'צער בעלי חיים'. היא הגיעה עם בנה כוכב, בן השש ביום חמים של סוף הקיץ.
יוסי מהאגודה, שנהג להאכיל את כל הכלבים מדי יום, קרא לי מעבר לגדר המרושתת. "שלג! בוא חמוד, תכיר פה אנשים נחמדים". כל הנקבות ששהו יחד איתי במכלאה החלו לנבוח בהתרגשות. כל אחת מהן חשבה שהנה, אותה הולכים להוציא.
אבל יוסי תפס בקולר שלי, חיבר לו רצועה והוציא אותי אל החופש. מיד פצחתי בסידרת סיבובים תזזיתיים מסביב ליוסי, רצתי אחריו כמו משוגע ופלא שלא נחנקתי מהרצועה איתה הוא משך אותי אליו בחוזקה.
האדונית שלי והבן שלה, כוכב, ניסו ללטף אותי. אך אני לא העזתי להביט בפניהם וכל הזמן רק כירכרתי סביב ידו המוכרת של יוסי. לפני שהם הגיעו להחלטה, שמעתה ואילך אהיה שלהם, הוציאו אותי לסיבוב מחוץ לשטח המכלאה. אחח, איזה תענוג זה היה... לשאוף מלוא ראותי אויר צח ולרחרח  באדמה חומה ואמיתית. להפתעתי הרבה, האדונים החדשים שלי החליטו שבאמת הם יאמצו אותי, ואני לא העזתי להביט בפניהם, שמא יתחרטו פתאום. אני כבר לא זוכר כמה שנים בדיוק עברו מאז שנכנסתי לגור במכלאה של 'צער בעלי  חיים', אבל מאז שאני שם, אני נועץ מבט עורג בכל אורח שבא לבחור לעצמו כלב, ומעמיד פנים שאני כלב החלומות של כל ילד... ועכשיו, כשבאופן לא יאומן הגיע הרגע הגדול, הכל היה מהיר כמו חלום. ערן הויטרינר בדק אותי לפני שיצאנו, שרה, האחראית, נתנה לי ליטוף אחרון, והבטיחה לאדונים החדשים שאני כלב שאוהב ילדים, אך איני מאולף לגמרי.
מזוית עיני ראיתי את האדונית מביטה בי בחשש. מיד ניסיתי להסיט את נושא השיחה ורצתי אל עבר שער הכניסה, תוך שאני מושך את כוכב המבוהל אחרי וכמעט מפיל אותו.
למין הרגע שנכנסנו למכונית, לא הפסקתי לרחרח את האדונית שישבה ליד ההגה וללקק את ידיה שליטפו אותי.
היא כמעט עשתה תאונה, מהתזוזות העצבניות שלי. אבל מה יכולתי לעשות? אף פעם לא אהבתי נסיעות, והרגשתי שאני מסוגל להקיא כל רגע. אחרי שעה ארוכה שנראתה לי כמו נצח הגענו לבית החדש שלי – קרואן מגורים זערורי בנוף המדהים של הגליל. "ברוך הבא, שלג" אמרה לי האדונית בקול מלטף וזו היתה הפעם הראשונה שהעזתי להביט אל עיניה. וואף! איזה עיניים חומות וטובות! חלומו של כל כלב...
היא הובילה אותי לפינה שהכינה במיוחד עבורי, מתחת לשולחן הקטן בסלון, שם חיכתה לי שמיכה קטנה ורכה, מזמינה אותי לרבוץ עליה במלוא גופי הכלבי.
באותו יום הכרתי את בני משפחתי החדשים: את שיר הבת הבורה, שהבטיחה לצאת איתי לסיבוב כל יום (ובינתיים מצאה תירוצים מאד מוזרים למה היא כבר לא יכולה יותר), את כוכב השובב, שכבר התודעתי אליו ב'צער בעלי חיים' קודם לכן, את צליל תכולת העין, שפחדה ממני פחד מוות, אבל כל הזמן צעקה באומץ כמה שאני חמוד והעיזה לבוא לגעת לי בקצה הפרווה, ואחרונה חביבה – תכלת, התינוקת, שחשבה כנראה שזה מאד משעשע למשוך לי בזנב. ממש התאפקתי לא לנשוך אף ילד. הייתי עצבני מהנסיעה הארוכה ומכל החידושים בחיי, וידעתי שיקח לי לפחות שבוע להירגע ולהתרגל למשפחה החדשה שלי. אבל הכי הכי היה לי חשוב להיראות טוב בעיני האדונית והאדון החדשים, שלא יגידו שאני כלב מופרע, ושיטפלו בי כמו שצריך. סוף-סוף אני שייך למישהו!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה