יום שבת, 27 במרץ 2010

יצירה בפימו צעד אחרי צעד - חמסה


יצירה בפימו צעד אחרי צעד - צפרדע


פרק שני מהסיפור 'מחשבות של כלב'

להלן הפרק השני, ובהזדמנות זו שיהיה לכולם פסח כשר ושמח!

פרק שני: מתרגלים לשיגרה



לקח לי שבוע שלם להתרגל למשפחה החדשה שלי. את האדונית שלי הערצתי מהרגע הראשון, ולכל מקום שהיא הולכת, מיד אני הולך אחריה. אחרי יומיים זה כבר התחיל לעצבן אותה. "שלג!" היא נבחה עלי, "תפסיק ללכת אחרי כמו צל כל הזמן". השפלתי את זנבי ונכנסתי למקום שלי מתחת לשולחן. מה אני יכול לעשות שבדמי זורמת נאמנות לבעלים? חשבתי שדווקא בגלל זה אוהבים אותי. כשראיתי שכך, ניסיתי לגלות את נאמנותי לאדון, אבל הוא מיד הבהיר לי שאצלו אין לי מה לחפש. "תעיפי אותו ממני!" הוא דרש מהאדונית, כאילו אני סתם קרציה. כל כך נעלבתי, שהחלטתי לא לזוז יותר מהמקום שלי מתחת לשולחן. האדונית כנראה הרגישה בחושיה העדינים שיש לה פה עסק עם כלב רגיש. "בוא שלג," אמרה לי בקול מפייס וליטפה את ראשי, "פשוט גם ככה צפוף לנו בקרואן, ואני פוחדת שבטעות אדרוך לך על הזנב...". מאד הערכתי אותה באותו רגע, על כך שהיא מתייחסת אלי ומסבירה לי את המצב, כפי שמסבירים לילד בוגר, ולכן ליקקתי את כף ידה בחום, עם הכי הרבה אהבה שיכולתי להביע. מאותו רגע חזרתי ללכת אחריה לכל מקום בתוך הבית, שומר היטב על זנבי ליתר ביטחון.
לילדים כבר התרגלתי גם כן, והאדונית קצת מאוכזבת ממני שאני מתייחס אליהם באדישות. ביום הראשון עוד נתתי לכל אחד מהם לקחת אותי לסיבוב בשביל המחבר בין הקרואן לכביש, אבל אחרי יומיים העסק נמאס עלי, וכאשר צליל ניסתה למשוך אותי אחריה, התחפרתי במקומי ומיאנתי לזוז. האדונית ניסתה לשדל אותי בטון מבטיח, צליל בכתה, האדון הציע לי ביסקויט (שחטפתי ובלעתי בבליעה אחת) וגם שיר, הבת הגדולה, ניסתה למשוך אותי בכוח, אך אני, כלב עקשן שכמותי, המשכתי לעמוד בסירובי, שיבינו שאני לא צעצוע. לבסוף הסכמנו על פשרה, שגם האדונית תצטרף לטיול, ומדי פעם צליל תהיה זו שאוחזת ברצועה. הטיול ארך בקושי 2 דקות, כי לאדונית היו עיסוקים אחרים לעסוק בהם, והיא התעצבנה שבמקום שאני אעסיק את הילדים יוצא שאני גוזל מזמנה. אז חזרנו הביתה ומיהרתי להסתתר בפינה מתחת לשולחן, שיעזבו אותי במנוחה.
בכלל, הייתי זקוק להרבה מנוחה, מפני שכנראה כלב ביישוב הזה נחשב לתופעה נדירה, ומאז שהופעתי בביתה של המשפחה שלי, ילדים רבים עלו לרגל לחזות בזיו פני וללטף את פרוותי הלבנה.
הקיץ, לצערי, קרב לקיצו, ובלילות מתחיל להיות קר. גיליתי, שבלילה, כשכולם כבר ישנים, מאד נעים לשכב לצידו של כוכב על המזרון הרך שלו. כך, מדי לילה התגנבתי למזרונו להתכרבל שם בכיף, עד הבוקר, בו הייתי חוזר מיד לשמיכה שלי מתחת לשולחן, שלא יחשדו בי. אבל לילה אחד כשחלה התקררות רצינית במזג האויר, האדונית התעוררה פתאום והחליטה לבוא לבדוק שכולם מכוסים. הייתי שקוע בשינה עמוקה ומתוקה, חולם על עצמות עסיסיות ועל חתולים מפוחדים, ופתאום... טראח! התעוררתי בבעתה, נגרר בחוזקה אל הפינה שלי. האדונית קירבה אלי פנים מאיימות ולחשה לי בזעם: "אסור, שלג! ושלא תעיז לעשות את זה שוב!". מאז אני באמת לא מעיז שוב לשכב על המזרון של כוכב. איזה מזל שיש בבית ספה רכה וקפיצית!

יום ראשון, 14 במרץ 2010

סיפור בהמשכים: מחשבות של כלב - פרק ראשון

החלטתי להביא פה שוב סיפור לילדים שכתבתי לפני כמה שנים.
אפשר לומר כי זהו סיפורי הביוגרפי בתקופה 'הגלילית' שלי...
 
מחשבות של כלב

פרקים מיומנו של הכלב שלג
כתבה ואיירה: נעמה מאיר
 (פורסם כסיפור בהמשכים בעיתון 'מקור לילדים' לפני כארבע שנים)

פרק ראשון: יש לי משפחה חדשה



את האדונית שלי הכרתי ב'צער בעלי חיים'. היא הגיעה עם בנה כוכב, בן השש ביום חמים של סוף הקיץ.
יוסי מהאגודה, שנהג להאכיל את כל הכלבים מדי יום, קרא לי מעבר לגדר המרושתת. "שלג! בוא חמוד, תכיר פה אנשים נחמדים". כל הנקבות ששהו יחד איתי במכלאה החלו לנבוח בהתרגשות. כל אחת מהן חשבה שהנה, אותה הולכים להוציא.
אבל יוסי תפס בקולר שלי, חיבר לו רצועה והוציא אותי אל החופש. מיד פצחתי בסידרת סיבובים תזזיתיים מסביב ליוסי, רצתי אחריו כמו משוגע ופלא שלא נחנקתי מהרצועה איתה הוא משך אותי אליו בחוזקה.
האדונית שלי והבן שלה, כוכב, ניסו ללטף אותי. אך אני לא העזתי להביט בפניהם וכל הזמן רק כירכרתי סביב ידו המוכרת של יוסי. לפני שהם הגיעו להחלטה, שמעתה ואילך אהיה שלהם, הוציאו אותי לסיבוב מחוץ לשטח המכלאה. אחח, איזה תענוג זה היה... לשאוף מלוא ראותי אויר צח ולרחרח  באדמה חומה ואמיתית. להפתעתי הרבה, האדונים החדשים שלי החליטו שבאמת הם יאמצו אותי, ואני לא העזתי להביט בפניהם, שמא יתחרטו פתאום. אני כבר לא זוכר כמה שנים בדיוק עברו מאז שנכנסתי לגור במכלאה של 'צער בעלי  חיים', אבל מאז שאני שם, אני נועץ מבט עורג בכל אורח שבא לבחור לעצמו כלב, ומעמיד פנים שאני כלב החלומות של כל ילד... ועכשיו, כשבאופן לא יאומן הגיע הרגע הגדול, הכל היה מהיר כמו חלום. ערן הויטרינר בדק אותי לפני שיצאנו, שרה, האחראית, נתנה לי ליטוף אחרון, והבטיחה לאדונים החדשים שאני כלב שאוהב ילדים, אך איני מאולף לגמרי.
מזוית עיני ראיתי את האדונית מביטה בי בחשש. מיד ניסיתי להסיט את נושא השיחה ורצתי אל עבר שער הכניסה, תוך שאני מושך את כוכב המבוהל אחרי וכמעט מפיל אותו.
למין הרגע שנכנסנו למכונית, לא הפסקתי לרחרח את האדונית שישבה ליד ההגה וללקק את ידיה שליטפו אותי.
היא כמעט עשתה תאונה, מהתזוזות העצבניות שלי. אבל מה יכולתי לעשות? אף פעם לא אהבתי נסיעות, והרגשתי שאני מסוגל להקיא כל רגע. אחרי שעה ארוכה שנראתה לי כמו נצח הגענו לבית החדש שלי – קרואן מגורים זערורי בנוף המדהים של הגליל. "ברוך הבא, שלג" אמרה לי האדונית בקול מלטף וזו היתה הפעם הראשונה שהעזתי להביט אל עיניה. וואף! איזה עיניים חומות וטובות! חלומו של כל כלב...
היא הובילה אותי לפינה שהכינה במיוחד עבורי, מתחת לשולחן הקטן בסלון, שם חיכתה לי שמיכה קטנה ורכה, מזמינה אותי לרבוץ עליה במלוא גופי הכלבי.
באותו יום הכרתי את בני משפחתי החדשים: את שיר הבת הבורה, שהבטיחה לצאת איתי לסיבוב כל יום (ובינתיים מצאה תירוצים מאד מוזרים למה היא כבר לא יכולה יותר), את כוכב השובב, שכבר התודעתי אליו ב'צער בעלי חיים' קודם לכן, את צליל תכולת העין, שפחדה ממני פחד מוות, אבל כל הזמן צעקה באומץ כמה שאני חמוד והעיזה לבוא לגעת לי בקצה הפרווה, ואחרונה חביבה – תכלת, התינוקת, שחשבה כנראה שזה מאד משעשע למשוך לי בזנב. ממש התאפקתי לא לנשוך אף ילד. הייתי עצבני מהנסיעה הארוכה ומכל החידושים בחיי, וידעתי שיקח לי לפחות שבוע להירגע ולהתרגל למשפחה החדשה שלי. אבל הכי הכי היה לי חשוב להיראות טוב בעיני האדונית והאדון החדשים, שלא יגידו שאני כלב מופרע, ושיטפלו בי כמו שצריך. סוף-סוף אני שייך למישהו!

יום שבת, 13 במרץ 2010

בובות ממוחזרות מבקבוקים, קופסאות ופקקים


הערב ישבתי והכנתי את הבובות הבאות, לקראת יריד בצלאל לאמנויות בירושלים
שיתקיים בחוה"מ פסח ובעז"ה יהיה לנו בו דוכן לסדנאות של בובות ממוחזרות.
כמובן שכולכם מוזמנים להגיע בהמוניכם!


את בובת הזאב הזאת יצרתי מבקבוק (ריק כמובן) של אקטימל, שעטפתי בגרב שחור עם חור (אופס, חרוז!).
הפה עשוי מפקק חתוך, האף מפקק קטן של דבק מגע גמור, השערות מעיתון, והכובע - מפס גומי שגזרתי מתחתונים (!) שעבר זמנם. כל הבגדים של הבובות נגזרו משאריות בדים.




אם כבר בזאבים עסקנו, זה המקום להראות את הכיבשה התמימה, שהוכנה מקופסא חתוכה לשתיים, משאריות פרווה ובד, והעיניים - מתחתיות בקבוקי אקטימל (-מצרך נפוץ בביתנו). הנחיריים נתרמו ע"י בתי האספנית צליל, שליקטה אותם בין זרעים שונים בטבע:

ועכשיו קבלו את מיסטר סימפסון, ששוב עשוי מבקבוק אקטימל (-אמרתי לכם??)
ומצופה בד מחולצה ישנה ומגעילה של אפי. נדלקתי על הרעיון של פה עשוי מפקק...

יאוץ! בקושי הצלחתי להוציא אח"כ את 2 האצבעות מהבקבוק...

ולסיום יצירות הערב, הנה זמרת וודויל, 
הפעם מאקטימל (אולי בעצם זה יופל'ה?) עם החור באמצע.
השיער מגזרי שקית של סופר, והכובע - מגמד תות-בננה:
לה לה לה... ושיהיה שבוע מקסים ומוצלח!

יום חמישי, 11 במרץ 2010

מעשה היצירה של רבי זושא

ואקח פיסת ספוג, ואחתכנה על-פי גיזרה:


ואדביק הפיסות זו לזו, ויווצר מעין פרצוף:


ויפתח הספוג את פיו ויאמר:

ואשתיקהו ואדביקנו אף:

ואכסהו בעור, העשוי פליז:

ותיפעם רוחו של הטיפשון:

ואעשהו עבדקן:



ואאיר לאישון בת-עין:

ואנסהו היתאים למגבעת חב"דניקית:

ואתפור לו כובע מפרוות-שועלים סינטעתית:

ואשווהו לדמות המקור - לר' אלימיילך:

ואחבשנו פרוות שועלים, ויזכירני את שבח וייס...
ואחבשנו כיפה סרוגה, כאחד הפוחזים: