פרק שלישי: נימוסים והליכות
לטיולי הבוקר המדהימים שלי עם האדונית, עדיין קשה לי להסתגל. בכל פעם מחדש אני מודה לאל על המזל הטוב שנפל בחלקי. האדונית שלי מוציאה אותי בכל בוקר לשעה ארוכה של טיול בחיק הטבע. קודם כל אנחנו עוזבים את הבית מוקדם, עוד לפני שהילדים קמים, כשהיא מחזיקה אותי עם רצועה, אך ברגע שאנחנו יוצאים מגבולות היישוב, היא משליכה את הרצועה לאדמה ונותנת לי לרוץ חופשי.
בדרך כלל יש לנו מסלול קבוע: אנחנו פונים במדרון ימינה ובוחרים באחד השבילים שמסתעפים שם, פוסעים בו במשך כמה דקות, לצלילי הציפורים ובין העצים הרבים, עד שמגיעים לדרך חצץ, בה אנו צועדים שעה ארוכה ועולים עם הכביש ומקיפים הר גבוה שעליו צומחים המוני עצים צפופים.
האדונית צועדת בקצב שלה, ואני רץ לפניה, חופשי ומאושר, רודף אחרי כל מיני יצורים שמציצים עלי מתוך חורים ומאורות, מרחרח את האדמה ואת האויר ומרים רגל אחורית ומשאיר סימנים שהייתי שם, בכל פינה אפשרית. בכל יום מחדש אני חוזר ובודק ומריח את הסימנים שלי, כדי להכיר בודאות היכן דרכו רגלי, מוודא גם בחוש אחראי שלא נלך אף פעם לאיבוד. בסוף הטיול שלנו אנחנו מגיעים לשער האחורי של היישוב, ואני מחכה בסבלנות לאדונית שתפתח לי את המנעול ואוכל לעבור, למרות שאני בעצם יכול בלי שום בעיה לעבור מתחתיו. את זה אני עושה הודות לחינוך ולנימוסים שהעניקה לי פעם אימי. כשאנו שוב בתוך היישוב, האדונית חוזרת ואוחזת ברצועה שלי, וכאן, שוב בנימוס רב, אני הולך בעקבותיה ובודאי לא עוקף אותה.
למזלה הרב, קיבלה המשפחה החדשה שלי כלב מחונך ומאולף להפליא. כשיש לי לחץ בשלפוחית, אני הולך ושורט 3 פעמים את הדלת כדי שמישהו יבוא לפתוח לי, עושה בחוץ וחוזר מיד הביתה.
בימים הראשונים שלי כאן, גיליתי שלשכנים בקרואן לא רחוק יש חצר עם דשא יפהפה! דשא כזה שלא היה מותיר אחריו שום כלב אדיש ליופיו. על דשא כזה חובה להשאיר סימן שהייתי פה, ואם כל הכלבים בסביבה עשו כך, אז בטח שאני לא נשאר פראייר! אבל, עם המזל שלי, בדיוק כשהשארתי שם את המזכרת שלי, התנפלה עלי בעלת הבית בצעקות ממש מבהילות ומיד הלכה להלשין עלי לאדונית. האדונית, כמובן, כעסה מאד ומאז כבר לא נותנים לי יותר להסתובב חופשי מחוץ לבית.
כשבאים אורחים, אני משתדל לחייך אליהם ולכשכש בזנב. לצערי, יש כמה חברים של הילדים שמפרשים את החיוך הידידותי שלי כחשיפת שיניים ובורחים בבהלה ובצעקות החוצה. אני מנסה לצאת אחריהם ולהסביר להם באדיבות שאני כלב באמת נחמד ושאין להם כל סיבה לחשוש ממני. אבל הם – בורחים רחוק יותר, וכשאני רודף אחריהם כדי להתחנן שיפסיקו לחשוש ואולי אפילו לתת להם ליקוק חברי, הם צורחים עד לב השמים ומבצעים הכנה להתעלפות. מכיון שנמאס לי להיגרר בכעס חזרה הביתה על ידי אחד מבני המשפחה ולקבל בכל פעם תוכחות, נעשיתי אדיש ושקט יותר. כנראה שככה אוהבים אותנו. וואף!
