יום שבת, 27 במרץ 2010

פרק שני מהסיפור 'מחשבות של כלב'

להלן הפרק השני, ובהזדמנות זו שיהיה לכולם פסח כשר ושמח!

פרק שני: מתרגלים לשיגרה



לקח לי שבוע שלם להתרגל למשפחה החדשה שלי. את האדונית שלי הערצתי מהרגע הראשון, ולכל מקום שהיא הולכת, מיד אני הולך אחריה. אחרי יומיים זה כבר התחיל לעצבן אותה. "שלג!" היא נבחה עלי, "תפסיק ללכת אחרי כמו צל כל הזמן". השפלתי את זנבי ונכנסתי למקום שלי מתחת לשולחן. מה אני יכול לעשות שבדמי זורמת נאמנות לבעלים? חשבתי שדווקא בגלל זה אוהבים אותי. כשראיתי שכך, ניסיתי לגלות את נאמנותי לאדון, אבל הוא מיד הבהיר לי שאצלו אין לי מה לחפש. "תעיפי אותו ממני!" הוא דרש מהאדונית, כאילו אני סתם קרציה. כל כך נעלבתי, שהחלטתי לא לזוז יותר מהמקום שלי מתחת לשולחן. האדונית כנראה הרגישה בחושיה העדינים שיש לה פה עסק עם כלב רגיש. "בוא שלג," אמרה לי בקול מפייס וליטפה את ראשי, "פשוט גם ככה צפוף לנו בקרואן, ואני פוחדת שבטעות אדרוך לך על הזנב...". מאד הערכתי אותה באותו רגע, על כך שהיא מתייחסת אלי ומסבירה לי את המצב, כפי שמסבירים לילד בוגר, ולכן ליקקתי את כף ידה בחום, עם הכי הרבה אהבה שיכולתי להביע. מאותו רגע חזרתי ללכת אחריה לכל מקום בתוך הבית, שומר היטב על זנבי ליתר ביטחון.
לילדים כבר התרגלתי גם כן, והאדונית קצת מאוכזבת ממני שאני מתייחס אליהם באדישות. ביום הראשון עוד נתתי לכל אחד מהם לקחת אותי לסיבוב בשביל המחבר בין הקרואן לכביש, אבל אחרי יומיים העסק נמאס עלי, וכאשר צליל ניסתה למשוך אותי אחריה, התחפרתי במקומי ומיאנתי לזוז. האדונית ניסתה לשדל אותי בטון מבטיח, צליל בכתה, האדון הציע לי ביסקויט (שחטפתי ובלעתי בבליעה אחת) וגם שיר, הבת הגדולה, ניסתה למשוך אותי בכוח, אך אני, כלב עקשן שכמותי, המשכתי לעמוד בסירובי, שיבינו שאני לא צעצוע. לבסוף הסכמנו על פשרה, שגם האדונית תצטרף לטיול, ומדי פעם צליל תהיה זו שאוחזת ברצועה. הטיול ארך בקושי 2 דקות, כי לאדונית היו עיסוקים אחרים לעסוק בהם, והיא התעצבנה שבמקום שאני אעסיק את הילדים יוצא שאני גוזל מזמנה. אז חזרנו הביתה ומיהרתי להסתתר בפינה מתחת לשולחן, שיעזבו אותי במנוחה.
בכלל, הייתי זקוק להרבה מנוחה, מפני שכנראה כלב ביישוב הזה נחשב לתופעה נדירה, ומאז שהופעתי בביתה של המשפחה שלי, ילדים רבים עלו לרגל לחזות בזיו פני וללטף את פרוותי הלבנה.
הקיץ, לצערי, קרב לקיצו, ובלילות מתחיל להיות קר. גיליתי, שבלילה, כשכולם כבר ישנים, מאד נעים לשכב לצידו של כוכב על המזרון הרך שלו. כך, מדי לילה התגנבתי למזרונו להתכרבל שם בכיף, עד הבוקר, בו הייתי חוזר מיד לשמיכה שלי מתחת לשולחן, שלא יחשדו בי. אבל לילה אחד כשחלה התקררות רצינית במזג האויר, האדונית התעוררה פתאום והחליטה לבוא לבדוק שכולם מכוסים. הייתי שקוע בשינה עמוקה ומתוקה, חולם על עצמות עסיסיות ועל חתולים מפוחדים, ופתאום... טראח! התעוררתי בבעתה, נגרר בחוזקה אל הפינה שלי. האדונית קירבה אלי פנים מאיימות ולחשה לי בזעם: "אסור, שלג! ושלא תעיז לעשות את זה שוב!". מאז אני באמת לא מעיז שוב לשכב על המזרון של כוכב. איזה מזל שיש בבית ספה רכה וקפיצית!

אין תגובות:

פרסום תגובה