שהחיינו.... סוף החופש בפתח!

טוב, אז מהר-מהר, לפני שהילדים שלי מסתערים לי כאן על המחשב, שבקושי ראה אותי הקיץ,

אני מעלה כמה תמונות נחמדות.

קודם כל, קבלו את מכשפולה, שהצלחתי ליצור תוך כדי סדנת בובות ספוג פשוטות שהעברתי לתלמידות מוכשרות במיוחד (אוף, איך שכחתי לצלם את היצירות שלהן?!)

עם פה סגור

בפרופיל (נכון יש לה לסת מהממת?)

ועם חיוך רחב

כשיום אחד אגיע להוספת הגוף והבגדים, אעלה צילומי-המשך..

וממש טרי מאתמול:

אמש נסעתי למעלה אדומים בחירוף נפש, עם פגוש חצי משוחרר ורדיאטור כמעט על הכביש, כדי להעביר סדנת בובנאות לרבני-גן.
שמעתם פעם על רבני גן? אני בקושי. אז דמיינתי לי רבנים חבבים עם זקן לבן עד הריצפה, והנה - מה גיליתי? חבר'ה צעירים וגזעיים, עם ציציות בחוץ והמון הומור, שלקחו לידיים את הבובות שלי והפיחו בהן חיים חדשים!
איך נהניתי! טיפ הגמד, חרובה ואוגי קיבלו אישיות אחרת לגמרי, וקרעו את כולנו מצחוק.
אני בטוחה שהדרדקים בגנים יאהבו אותם מאד!

קופיפי מקבל משמעות לחיים

אוגי הפך ל'עוג מלך הבשן' ולמד לכתוב את שמו

קלמן הפך ליענקל'ה, שהפך לעזריאל, שקיבל קול דומה להוא מ'חגיגה בסנוקר'

סידי הפך לטיפי הטיפה ונאלם דום לכמה דקות. ברור לי שהוא יגיע רחוק!

חרובה קיבלה קול גברי משהו... אבל הייתה 10!

טיפ חטף נקע בצואר וקולו התבגר בכמה שנים...

חוצמיזה, הייתי בפסטיבל תיאטרון הבובות בירושלים ומאד נהניתי מ'מוצארט הקטן' של גדית האגדית המוכשרת בטירוף:

צפיתי בעוד הצגות מחו"ל, נחמדות וקלילות, והלכתי גם לצפות בתיאטרון הקרון ביצחק פקר, המקסים כתמיד:
הלואי עלי כזאת אנרגיה וגמישות בגיל הזה...

ולקינוח, סחבתי אתמול את צליל בתי הבובנאית, שיודעת להעריך הצגה טובה, ל'ילדה בתוך עציץ' של עלינא אשבל, שהתאהבתי בה בסדנא בחולון:

עלינא עושה שימוש מדהים בכפות ידיה ובתפאורות קטנות שהיא יוצרת מחפצים שונים. היא גם מספרת מוכשרת ועוברת מקול אחד למשנהו בוירטואוזיות מושלמת. אחח, הלואי עלי...

לפני שבוע קניתי עגלת שוק מברזל, כדי ליצור לי מין תיאטרון קטן ונייד, כמו שעלינא לימדה, לליצנות הרפואית שלי בבי"ח. התיק הצבעוני שלי, שהיה כבר צר מלהכיל, הסריח מאפרסק שנרקב בו, אז החלטתי שהגיע הזמן להשתדרג.
אוי, לא... צליל הגיעה מהמטלות שהטלתי עליה ודורשת את התור שלה במחשב...
אז להתראות בפעם הבאה!

ערב ט' באב

רק עכשיו, לפני שנכנס הצום, יש לי כמה  דקות להעלות תמונות חביבות מהחודש האחרון:

זו משפחה ממש חמודה,  שאם המשפחה, בריינה, ליקטה את כל הבנות והכלה כדי לחגוג את תחילת החופש בצורה יצירתית. אצלי הן עצרו לתחנה ראשונה ויצרו בובות ספוג מדהימות!

החודש הזה היה גדוש בסדנאות לרוב. הנה כמה תמונות

שזכרתי לצלם, מהסדנא של בובות גרב:

זהו אילן המתוק, עם בובת הפיראט שיצר, והספינה שלו

והנה נחום המוכשר, עם בובה ייחודית שמציצה מהחלון...

הדס רבת-הכשרונות, עם בולי בובת הגרב וגמד ודרקון שהכינה מפימו!

זוהי נועה המוכשרת, עם בובתה המגונדרת...

והנה יעל הבוגרת, עם בובה לתפארת!

תמונה משפחתית לסיכום  הסדנא

והנה כמה חובות לילדים מקסימים, שרק עכשיו מצאתי את  התמונות שלהם:

סדנת מסיכות מנייר שעשיתי לתלמידי בחטיבה הצעירה

נכון מסיכות מדהימות? אז תדמיינו איך הם הציגו איתן...

ועוד מסכות: באחד מהגנים בי-ם, הילדים השתתפו בהצגה


ולהלן תיאטרוני נייר של תלמידותי מחוג בובטרון:

נכון יצירות מדהימות? אחת-אחת!!!


לסיום, בכ"ז הספקתי להכין איזו בובה קטנה...
קבלו את הג'ירפה:

אז זהו להיום.

לפני שנלך לשמוע 'איכה' ונקונן,
אני מאחלת לכולם צום בריא ומועיל,
ושנזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו!

ווי, כמה זמן לא כתבתי!

אחח... החודשים האחרונים כ"כ עמוסים, שאני בקושי מוצאת זמן לעצור ולנשום. אוי ואבוי לי!!!
אז אני עצמי לא ממש יצרתי בובות, אבל לפחות אעלה לכאן תמונות של בובות שיצרו התלמידים המתוקים שלי מהחוגים בביה"ס ומהחוג אצלי בסטודיו.

תראו בעצמכם איזה מקסימים:

 רותם ועדיאל המקסימות עם 2 הג'ינג'יות הסוערות שלהן...

צליל ואור - צמד חמד של יצירתיות מעולם אחר

שלושת המוסקיטריות: אליענה, אילנה ואורי... מ-ה-מ-מ-ו-ת!

והנה כמה מתוקים מביה"ס עם בובות שהאצבעות הן הרגליים

ומריונטות שולחן סיניות

כחולת-העין המתוקה שלי אוחזת בנסיך-תינוק מקופסאות

במחשבה שניה, כן הספקתי ליצור משהו החודש: שקשקיות - פטנט חדש שהמצאתי.

מין שק גמיש שבולע שקיות ללא הגבלה ומאחסן אותן בצורה אסטתית ומשעשעת, עד לשליפתן.

מכרתי אותן ביריד חוצות היוצרת, בין כל הירידים, הסדנאות, החוגים וההצגות...

חמודות, הא?

טוב, אני כבר הרוגה! מקווה להעלות תמונות נוספות שישי באמתחתי בקרוב מאד.

חופש נעים וקיץ בריא!!!

פרק שלישי מהסיפור 'מחשבות של כלב'

פרק שלישי: נימוסים והליכות

לטיולי הבוקר המדהימים שלי עם האדונית, עדיין קשה לי להסתגל. בכל פעם מחדש אני מודה לאל על המזל הטוב שנפל בחלקי. האדונית שלי מוציאה אותי בכל בוקר לשעה ארוכה של טיול בחיק הטבע. קודם כל אנחנו עוזבים את הבית מוקדם, עוד לפני שהילדים קמים, כשהיא מחזיקה אותי עם רצועה, אך ברגע שאנחנו יוצאים מגבולות היישוב, היא משליכה את הרצועה לאדמה ונותנת לי לרוץ חופשי.

בדרך כלל יש לנו מסלול קבוע: אנחנו פונים במדרון ימינה ובוחרים באחד השבילים שמסתעפים שם, פוסעים בו במשך כמה דקות, לצלילי הציפורים ובין העצים הרבים, עד שמגיעים לדרך חצץ, בה אנו צועדים שעה ארוכה ועולים עם הכביש ומקיפים הר גבוה שעליו צומחים המוני עצים צפופים.

האדונית צועדת בקצב שלה, ואני רץ לפניה, חופשי ומאושר, רודף אחרי כל מיני יצורים שמציצים עלי מתוך חורים ומאורות, מרחרח את האדמה ואת האויר  ומרים רגל אחורית ומשאיר סימנים שהייתי שם, בכל פינה אפשרית. בכל יום מחדש אני חוזר ובודק ומריח את הסימנים שלי, כדי להכיר בודאות היכן דרכו רגלי, מוודא גם בחוש אחראי שלא נלך אף פעם לאיבוד. בסוף הטיול שלנו אנחנו מגיעים לשער האחורי של היישוב, ואני מחכה בסבלנות לאדונית שתפתח לי את המנעול ואוכל לעבור, למרות שאני בעצם יכול בלי שום בעיה לעבור מתחתיו. את זה אני עושה הודות לחינוך ולנימוסים שהעניקה לי פעם אימי. כשאנו שוב בתוך היישוב, האדונית חוזרת ואוחזת ברצועה שלי, וכאן, שוב בנימוס רב, אני הולך בעקבותיה ובודאי לא עוקף אותה.

למזלה הרב, קיבלה המשפחה החדשה שלי כלב מחונך ומאולף להפליא. כשיש לי לחץ בשלפוחית, אני הולך ושורט 3 פעמים את הדלת כדי שמישהו יבוא לפתוח לי, עושה בחוץ וחוזר מיד הביתה.

בימים הראשונים שלי כאן, גיליתי שלשכנים בקרואן לא רחוק יש חצר עם דשא יפהפה! דשא כזה שלא היה מותיר אחריו שום כלב אדיש ליופיו. על דשא כזה חובה להשאיר סימן שהייתי פה, ואם כל הכלבים בסביבה עשו כך, אז בטח שאני  לא נשאר פראייר! אבל, עם המזל שלי, בדיוק כשהשארתי שם את המזכרת שלי, התנפלה עלי בעלת הבית בצעקות ממש מבהילות ומיד הלכה להלשין עלי לאדונית. האדונית, כמובן, כעסה מאד ומאז כבר לא נותנים לי יותר להסתובב חופשי מחוץ לבית.

כשבאים אורחים, אני משתדל לחייך אליהם ולכשכש בזנב. לצערי, יש כמה חברים של הילדים שמפרשים את החיוך הידידותי שלי כחשיפת שיניים ובורחים בבהלה ובצעקות החוצה. אני מנסה לצאת אחריהם ולהסביר להם באדיבות שאני כלב באמת נחמד ושאין להם כל סיבה לחשוש ממני. אבל הם – בורחים רחוק יותר, וכשאני רודף אחריהם כדי להתחנן שיפסיקו לחשוש ואולי אפילו לתת להם ליקוק חברי, הם צורחים עד לב השמים ומבצעים הכנה להתעלפות. מכיון שנמאס לי להיגרר בכעס חזרה הביתה על ידי אחד מבני המשפחה ולקבל בכל פעם תוכחות, נעשיתי אדיש ושקט יותר. כנראה שככה אוהבים אותנו. וואף!

פרץ יצירתיות כשנמצאים הרבה בבית

אוו, במקום לשכב רוב הזמן במיטה עם הרגל למעלה, הרשיתי לעצמי "להתפרע" בסטודיו ולהכין בובות חדשות מקופסאות קרטון ומפרוות ששלחה לי יפה הצדקת, שזכתה בר' זושא לחתן...
ולהלן מה שיצא בינתיים:

אריק המלך

(צליל הכינה את השיניים)

דובדובן (נראה קצת בהלם, לא?)

והצמד-חמד ביחד

איזה כיף ליצור עם פרווה! אמנם כל החדר מתמלא שיערות וסיבים, אבל הבובות כאלה רכות ונעימות... ונראות שוות...
אולי זה הזמן לפתוח חנות וירטואלית בETZY ולמכור חלק מהחמודים שלי. מה אתם אומרים?

שבוע שלישי לגבס ולמנוחה

זהו כבר השבוע השלישי אחרי שנקעתי את רגלי בחופשת הפסח.
בהתחלה שכבתי במיטה ונחתי הרבה, עד שבאיזשהו שלב התחיל להימאס לי. אז אחרי שבלעתי כמה ספרים בשקיקה וראיתי באינטרנט את כל אתרי הבובות שיש בעולם, בניתי לעצמי אתר באנגלית, שיצא לא רע, ועוד בפורמט פלאש! http://www.wix.com/naamation/naamameyer

אח"כ היה לי זמן לשבת על הראש של אפי, שיסיים כבר את הקליפים על ההצגות של ט"ו בשבט ו'דן-דן תיזהר'.
אז הנה הם לפניכם:
 האדמה של כולם


דן-דן תיזהר

והעיקר... שנהיה בריאים!

יצירה בפימו צעד אחרי צעד - חמסה

יצירה בפימו צעד אחרי צעד - צפרדע

פרק שני מהסיפור 'מחשבות של כלב'

להלן הפרק השני, ובהזדמנות זו שיהיה לכולם פסח כשר ושמח!

פרק שני: מתרגלים לשיגרה

לקח לי שבוע שלם להתרגל למשפחה החדשה שלי. את האדונית שלי הערצתי מהרגע הראשון, ולכל מקום שהיא הולכת, מיד אני הולך אחריה. אחרי יומיים זה כבר התחיל לעצבן אותה. "שלג!" היא נבחה עלי, "תפסיק ללכת אחרי כמו צל כל הזמן". השפלתי את זנבי ונכנסתי למקום שלי מתחת לשולחן. מה אני יכול לעשות שבדמי זורמת נאמנות לבעלים? חשבתי שדווקא בגלל זה אוהבים אותי. כשראיתי שכך, ניסיתי לגלות את נאמנותי לאדון, אבל הוא מיד הבהיר לי שאצלו אין לי מה לחפש. "תעיפי אותו ממני!" הוא דרש מהאדונית, כאילו אני סתם קרציה. כל כך נעלבתי, שהחלטתי לא לזוז יותר מהמקום שלי מתחת לשולחן. האדונית כנראה הרגישה בחושיה העדינים שיש לה פה עסק עם כלב רגיש. "בוא שלג," אמרה לי בקול מפייס וליטפה את ראשי, "פשוט גם ככה צפוף לנו בקרואן, ואני פוחדת שבטעות אדרוך לך על הזנב...". מאד הערכתי אותה באותו רגע, על כך שהיא מתייחסת אלי ומסבירה לי את המצב, כפי שמסבירים לילד בוגר, ולכן ליקקתי את כף ידה בחום, עם הכי הרבה אהבה שיכולתי להביע. מאותו רגע חזרתי ללכת אחריה לכל מקום בתוך הבית, שומר היטב על זנבי ליתר ביטחון.
לילדים כבר התרגלתי גם כן, והאדונית קצת מאוכזבת ממני שאני מתייחס אליהם באדישות. ביום הראשון עוד נתתי לכל אחד מהם לקחת אותי לסיבוב בשביל המחבר בין הקרואן לכביש, אבל אחרי יומיים העסק נמאס עלי, וכאשר צליל ניסתה למשוך אותי אחריה, התחפרתי במקומי ומיאנתי לזוז. האדונית ניסתה לשדל אותי בטון מבטיח, צליל בכתה, האדון הציע לי ביסקויט (שחטפתי ובלעתי בבליעה אחת) וגם שיר, הבת הגדולה, ניסתה למשוך אותי בכוח, אך אני, כלב עקשן שכמותי, המשכתי לעמוד בסירובי, שיבינו שאני לא צעצוע. לבסוף הסכמנו על פשרה, שגם האדונית תצטרף לטיול, ומדי פעם צליל תהיה זו שאוחזת ברצועה. הטיול ארך בקושי 2 דקות, כי לאדונית היו עיסוקים אחרים לעסוק בהם, והיא התעצבנה שבמקום שאני אעסיק את הילדים יוצא שאני גוזל מזמנה. אז חזרנו הביתה ומיהרתי להסתתר בפינה מתחת לשולחן, שיעזבו אותי במנוחה.
בכלל, הייתי זקוק להרבה מנוחה, מפני שכנראה כלב ביישוב הזה נחשב לתופעה נדירה, ומאז שהופעתי בביתה של המשפחה שלי, ילדים רבים עלו לרגל לחזות בזיו פני וללטף את פרוותי הלבנה.
הקיץ, לצערי, קרב לקיצו, ובלילות מתחיל להיות קר. גיליתי, שבלילה, כשכולם כבר ישנים, מאד נעים לשכב לצידו של כוכב על המזרון הרך שלו. כך, מדי לילה התגנבתי למזרונו להתכרבל שם בכיף, עד הבוקר, בו הייתי חוזר מיד לשמיכה שלי מתחת לשולחן, שלא יחשדו בי. אבל לילה אחד כשחלה התקררות רצינית במזג האויר, האדונית התעוררה פתאום והחליטה לבוא לבדוק שכולם מכוסים. הייתי שקוע בשינה עמוקה ומתוקה, חולם על עצמות עסיסיות ועל חתולים מפוחדים, ופתאום... טראח! התעוררתי בבעתה, נגרר בחוזקה אל הפינה שלי. האדונית קירבה אלי פנים מאיימות ולחשה לי בזעם: "אסור, שלג! ושלא תעיז לעשות את זה שוב!". מאז אני באמת לא מעיז שוב לשכב על המזרון של כוכב. איזה מזל שיש בבית ספה רכה וקפיצית!

סיפור בהמשכים: מחשבות של כלב - פרק ראשון

החלטתי להביא פה שוב סיפור לילדים שכתבתי לפני כמה שנים.
אפשר לומר כי זהו סיפורי הביוגרפי בתקופה 'הגלילית' שלי...

 

מחשבות של כלב

פרקים מיומנו של הכלב שלג

כתבה ואיירה: נעמה מאיר

 (פורסם כסיפור בהמשכים בעיתון 'מקור לילדים' לפני כארבע שנים)

פרק ראשון: יש לי משפחה חדשה

את האדונית שלי הכרתי ב'צער בעלי חיים'. היא הגיעה עם בנה כוכב, בן השש ביום חמים של סוף הקיץ.

יוסי מהאגודה, שנהג להאכיל את כל הכלבים מדי יום, קרא לי מעבר לגדר המרושתת. "שלג! בוא חמוד, תכיר פה אנשים נחמדים". כל הנקבות ששהו יחד איתי במכלאה החלו לנבוח בהתרגשות. כל אחת מהן חשבה שהנה, אותה הולכים להוציא.

אבל יוסי תפס בקולר שלי, חיבר לו רצועה והוציא אותי אל החופש. מיד פצחתי בסידרת סיבובים תזזיתיים מסביב ליוסי, רצתי אחריו כמו משוגע ופלא שלא נחנקתי מהרצועה איתה הוא משך אותי אליו בחוזקה.

האדונית שלי והבן שלה, כוכב, ניסו ללטף אותי. אך אני לא העזתי להביט בפניהם וכל הזמן רק כירכרתי סביב ידו המוכרת של יוסי. לפני שהם הגיעו להחלטה, שמעתה ואילך אהיה שלהם, הוציאו אותי לסיבוב מחוץ לשטח המכלאה. אחח, איזה תענוג זה היה... לשאוף מלוא ראותי אויר צח ולרחרח  באדמה חומה ואמיתית. להפתעתי הרבה, האדונים החדשים שלי החליטו שבאמת הם יאמצו אותי, ואני לא העזתי להביט בפניהם, שמא יתחרטו פתאום. אני כבר לא זוכר כמה שנים בדיוק עברו מאז שנכנסתי לגור במכלאה של 'צער בעלי  חיים', אבל מאז שאני שם, אני נועץ מבט עורג בכל אורח שבא לבחור לעצמו כלב, ומעמיד פנים שאני כלב החלומות של כל ילד... ועכשיו, כשבאופן לא יאומן הגיע הרגע הגדול, הכל היה מהיר כמו חלום. ערן הויטרינר בדק אותי לפני שיצאנו, שרה, האחראית, נתנה לי ליטוף אחרון, והבטיחה לאדונים החדשים שאני כלב שאוהב ילדים, אך איני מאולף לגמרי.

מזוית עיני ראיתי את האדונית מביטה בי בחשש. מיד ניסיתי להסיט את נושא השיחה ורצתי אל עבר שער הכניסה, תוך שאני מושך את כוכב המבוהל אחרי וכמעט מפיל אותו.

למין הרגע שנכנסנו למכונית, לא הפסקתי לרחרח את האדונית שישבה ליד ההגה וללקק את ידיה שליטפו אותי.

היא כמעט עשתה תאונה, מהתזוזות העצבניות שלי. אבל מה יכולתי לעשות? אף פעם לא אהבתי נסיעות, והרגשתי שאני מסוגל להקיא כל רגע. אחרי שעה ארוכה שנראתה לי כמו נצח הגענו לבית החדש שלי – קרואן מגורים זערורי בנוף המדהים של הגליל. "ברוך הבא, שלג" אמרה לי האדונית בקול מלטף וזו היתה הפעם הראשונה שהעזתי להביט אל עיניה. וואף! איזה עיניים חומות וטובות! חלומו של כל כלב...

היא הובילה אותי לפינה שהכינה במיוחד עבורי, מתחת לשולחן הקטן בסלון, שם חיכתה לי שמיכה קטנה ורכה, מזמינה אותי לרבוץ עליה במלוא גופי הכלבי.

באותו יום הכרתי את בני משפחתי החדשים: את שיר הבת הבורה, שהבטיחה לצאת איתי לסיבוב כל יום (ובינתיים מצאה תירוצים מאד מוזרים למה היא כבר לא יכולה יותר), את כוכב השובב, שכבר התודעתי אליו ב'צער בעלי חיים' קודם לכן, את צליל תכולת העין, שפחדה ממני פחד מוות, אבל כל הזמן צעקה באומץ כמה שאני חמוד והעיזה לבוא לגעת לי בקצה הפרווה, ואחרונה חביבה – תכלת, התינוקת, שחשבה כנראה שזה מאד משעשע למשוך לי בזנב. ממש התאפקתי לא לנשוך אף ילד. הייתי עצבני מהנסיעה הארוכה ומכל החידושים בחיי, וידעתי שיקח לי לפחות שבוע להירגע ולהתרגל למשפחה החדשה שלי. אבל הכי הכי היה לי חשוב להיראות טוב בעיני האדונית והאדון החדשים, שלא יגידו שאני כלב מופרע, ושיטפלו בי כמו שצריך. סוף-סוף אני שייך למישהו!

בובות ממוחזרות מבקבוקים, קופסאות ופקקים

הערב ישבתי והכנתי את הבובות הבאות, לקראת יריד בצלאל לאמנויות בירושלים

שיתקיים בחוה"מ פסח ובעז"ה יהיה לנו בו דוכן לסדנאות של בובות ממוחזרות.

כמובן שכולכם מוזמנים להגיע בהמוניכם!

את בובת הזאב הזאת יצרתי מבקבוק (ריק כמובן) של אקטימל, שעטפתי בגרב שחור עם חור (אופס, חרוז!).

הפה עשוי מפקק חתוך, האף מפקק קטן של דבק מגע גמור, השערות מעיתון, והכובע - מפס גומי שגזרתי מתחתונים (!) שעבר זמנם. כל הבגדים של הבובות נגזרו משאריות בדים.

אם כבר בזאבים עסקנו, זה המקום להראות את הכיבשה התמימה, שהוכנה מקופסא חתוכה לשתיים, משאריות פרווה ובד, והעיניים - מתחתיות בקבוקי אקטימל (-מצרך נפוץ בביתנו). הנחיריים נתרמו ע"י בתי האספנית צליל, שליקטה אותם בין זרעים שונים בטבע:

ועכשיו קבלו את מיסטר סימפסון, ששוב עשוי מבקבוק אקטימל (-אמרתי לכם??)

ומצופה בד מחולצה ישנה ומגעילה של אפי. נדלקתי על הרעיון של פה עשוי מפקק...

יאוץ! בקושי הצלחתי להוציא אח"כ את 2 האצבעות מהבקבוק...

ולסיום יצירות הערב, הנה זמרת וודויל, 

הפעם מאקטימל (אולי בעצם זה יופל'ה?) עם החור באמצע.

השיער מגזרי שקית של סופר, והכובע - מגמד תות-בננה:

לה לה לה... ושיהיה שבוע מקסים ומוצלח!